כמעיין המתגבר - סיפורו של אריה שחר

חייו של אריה נוגעים כמעט בכל קשת הרגשות האנושיים: הישרדות, אובדן, אהבה, פציעה והצלחה מקצועית. ילד שנקרע בין שתי אימהות, נדד בין מדינות, שפות ותרבויות ומצא את עוגן חייו באישה אחת ובהומור.


אריה שחר נולד בישראל, במאי 1948, להורים ניצולי שואה, ילידי הונגריה. אימו שרדה באושוויץ בזכות העובדה שנשלחה לתור השמאלי של ה"סלקציה", לחיים, בעוד אלה שהגיעו עימה נשלחו למשרפות. אביו, שהתייתם בילדותו וגדל כילד רחוב בבודפשט, נשלח עם הכיבוש הנאצי למחנות כפייה. לאחר המלחמה הם נפגשו במחנה פליטים, נישאו והתחילו את מסעם לארץ ישראל.

אחיו הבכור, שכונה בשם החיבה צ’יפסי, נולד במחנה הפליטים שבגרמניה. בדרכם לארץ הם נתפסו והועברו למחנה בקפריסין, וכשהגיעו לארץ אריה נולד. המשפחה שוכנה במחנה עולים שבקריית שמואל, ליד חיפה. אביו, שהיה בן עשרים ושמונה, גויס לחיל הים שבחיפה ושירת כטבח, שם הכיר אישה הונגרייה, יפהפייה, נשבה בקסמיה ועזב את אשתו. הוריו חילקו ביניהם את המעט שהיה להם וגם את הילדים: אחיו נשאר עם האם, ואריה נמסר לאב. "החלטה תמוהה ואכזרית," הוא אומר, "אבל כדרכם של ילדים התרגלתי." אסתר, אישתו של האב, נהייתה לאימו בפועל. אבי חינך אותי כפי שהיה מקובל באותם ימים, במכות, ולא אחת גם הרגשתי את נחת זרועו. מי שהגנה עליי והפגינה כלפי חום הייתה אסתר." אריה לא היה מודע לאימו הביולוגית, שכן היא הייתה בעבורו האישה הראשונה של אביו ואימו של אחיו.

כשמלאו לאריה חמש החליט אביו לנסות את מזלו בחוץ לארץ. בתחילה הם שהו בגרמניה ובצרפת, ובשנת 1953, לאחר שאביו שמע כי בברזיל "הזהב נמצא על הרצפה, רק צריך לאספו..." המשפחה שמה פעמיה לריאו דה ז'נרו, שם נולדה אחותו. לימים התברר שהזהב לא התגלגל ברחובות, וחיי רווחה לא היו מנת חלקם.


איך היו החיים שלך בברזיל?

"היום בדיעבד אני יודע שהייתי ילד מרצה וסתגלן. בשנה האחרונה לחיי בברזיל למדתי בבית ספר פרטי. המנהל הנהיג שיטה שאמצעותה עודד למצוינות: בכל יום ניקדו את ההישגים, ובסוף החודש, לאחר מבחני הסיכום, הילד המצטיין קיבל פרס כספי השווה בסכומו לחודש של לימודים. זכיתי כמעט כל חודש בפרס, אבל בניגוד לילדים אחרים שהשתמשו בו כדי לרכוש מותרות, הלכתי למזכירות בית הספר ושילמתי בעבור חודש לימודים נוסף."


כיצד בישרו לך על העלייה לישראל?

"ביום בהיר אחד, כשהייתי בן אחת־עשרה, נקראתי למשרד של אבי, ושם הוא הראה לי מעטפה, ובה שלוש תמונות. כששאל אותי אם אני יודע מי הם האנשים המצולמים בהן עניתי את מה שידעתי אז: 'אשתך הראשונה ואחי שנולד ממנה.' הוא תיקן אותי ואמר: 'זאת אימא שלך ואחיך,' והוסיף שאני נוסע לישראל לחיות איתם. בסוף הפגישה ביקש שאחתום את שמי לצורך הדרכון. שם צוין ששמי הפרטי הוא אריה ולא גבריאל, כפי שקראו לי בברזיל.

זמן קצר לאחר השיחה, כשאני מצויד במתנות לאחי, קפה ברזילי מגורען (שעדיין לא היה בישראל) ובחמישה שטרות של דולר לבזבוזים, יצאתי לדרכי, לארץ. הסוכנות היהודית אומנם דאגה שמשפחת 'יורדים' שחזרה לארץ תשמור עליי ותדאג לי במסעי ארצה, אבל הם היו טרודים ודאגו לילדיהם. בזמן שחיכינו במרסיי לעלות על הספינה הישראלית, שנקראה בשם 'תיאודור הרצל', שני בחורים צעירים מארגנטינה, שאף הם היו בדרכם לישראל, לקחו אותי תחת חסותם. כשנשברתי והשתוללתי זכיתי לקבל על סיפון האונייה מאחד הבחורים שאסף אותי לחיקו חיבוק חם ועוטף, את תחושת המוגנות שהייתה כל כך חסרה לי אני זוכר עד היום."


איך היה המפגש שלך עם אימא?

"לאחר שהאונייה הגיעה לישראל נכנסתי לאולם עצום ממדים הומה ורועש, ואז ניגשה לעברי אישה שאני מכיר רק מהתמונות, חיבקה ונישקה אותי ואמרה לי: 'אריקה, אני אימא שלך, בוא תכיר את אחיך,' זו הייתה סיטואציה הזויה.

אימא שלי הייתה אישה נאה ואינטליגנטית. אחרי הגירושים היו לה מחזרים רבים, אבל התנאי שלה היה שאחי יישאר איתה ולא יישלח לפנימייה כפי שהיה נהוג אז, ולכן היא התפשרה על בעל מושבניק. נוסף לאח חדש־ישן הייתי אמור להתרגל גם לאב חורג. מנחם התייחס אליי טוב, במיוחד כשנוכח לדעת שאני ילד חרוץ ומרצה, אך החיים במושב לא היו קלים. לאחר החזרה מבית הספר ציפו שאסייע במטלות השונות: ברפת, בלול ובשדה. גם עבדתי מחוץ למושב כי רציתי שיהיו לי דמי כיס."


ואז הגיעה נעמי, שתף

"את נעמי הכרתי כשהגעתי למושב. אימא שלה הייתה מיודדת עם אימא שלי והתקבלתי בביתן בחום. היא הייתה נערה מקובלת, קלילה וספורטאית, כל הבנים חיזרו אחריה. לא היה לי סיכוי לזכות בליבה. הייתי ילד שמן, שונה, שאינו דובר את השפה ואפילו קצת מוזר בהתנהגותו לעומת הצברים שבמושב. אומנם התיידדנו, אבל לא יותר מכך, עד שנעמי הבינה שמכל המחזרים שהיו סביבה אני הבחור היחידי שאפשר ומעניין לשוחח איתו. התחלנו לצאת כשהייתי בכיתה י"א והיא בכיתה י', ומאז אנחנו ביחד."


איך נפצעת במלחמה?

"נפצעתי בתחילת מלחמת ההתשה. יצאתי עם הצוות שלי בזחל"ם כדי לחלץ פצועים שנפצעו במזח שעל תעלת סואץ. כשהגעתי לזירת החילוץ תותח מצרי ירה לעבר הזחל"ם, הייתי מחוץ לזחל"ם, והרסיסים פגעו בי ובעוד שני חיילים. הפינוי שלי היה ארוך ומייגע, במהלכו ירו על החיילים שסחבו אותי באלונקה, אחד מהם שמט את האלונקה, כך שנוסף לפציעה ברגל, בגב ובפנים נפלתי על משטח בטון ונגררתי עם האלונקה לאזור מוגן. בהליקופטר שפינה אותי לסורוקה היו פצועים והרוגים, הרגשתי בטוח ושלו וכנראה עצמתי את עיניי, וכשפקחתי אותן ראיתי שהחובש רוכן מעליי ובודק אם אני נושם. מאותו רגע ועד שהגעתי לבית החולים לא עצמתי עין, חששתי שיחשבו שאני מת ויעבירו אותי לאזור האחורי של ההליקופטר, שבו היו המתים. בבית חולים הוגדרתי כפצוע בינוני עד קשה, ואחרי האשפוז עברתי לבית הבראה צבאי.

לאחר הפציעה הפרופיל שלי ירד, ולכן את סוף השירות עשיתי בחצבה, שהייתה היאחזות נח"ל, עם נעמי, שהייתה חברת גרעין. כשהשתחררנו נעמי למדה עבודה סוציאלית בתל אביב ואני משפטים, אם כי לא השלמתי את התואר. עם תעודת בגרות ובלי הכשרה מצאתי את עצמי בעולם הביטוח. ברבות השנים התקדמתי, עשיתי תפקידי ניהול רבים ומגוונים, ההתמחות שלי הייתה בביטוח ימי ובביטוח כללי. בתפקידי האחרון, לפני שפרשתי עקב מחלה, הייתי מנהל פניות הציבור בקבוצת 'כלל ביטוח ופיננסים'.

שנים רבות לאחר הפציעה סבלתי מכאבים עזים בברך ובקרסול, הרגל הלכה עקום, ולאחר מסע ארוך הדיאגנוזה הייתה .Spastic Paraparesis למדתי לחיות עם המגבלה והכאבים, במשך שנים נעזרתי בקביים והמשכתי לעבוד, אך בשנת 2006 כבר לא יכולתי להמשיך, פרשתי ויצאתי לגמלאות."


איך היו היחסים שלך עם אימא ברבות השנים?

"אימא שלי הייתה שורדת שואה. השואה הייתה חרוטה עמוק בתוכה, ועם השנים היא פיתחה מניה דפרסיה. בזמן המניה היא הרקיעה לשחקים, הייתה ספונטנית, מלאת חיות, יפיפייה וכובשת, ובזמן הדפרסיה הייתה בגיהינום. אף שאת ההחלטה שלה לוותר עליי ולהעביר אותי לחסות של אבי לא אבין לעולם, סלחתי לה. לטענתה, במשך שנים רצתה שאשוב אליה, אך אבי לא הסכים. לצערי היא נפטרה בגיל צעיר מאוד, כשהייתה בת שישים וחמש, מה שנותר ממנה היו כתביה הרבים שנערכו לספר, שהעתקו נמצא גם ב'יד ושם'. לאבא שלי לעולם לא אסלח."


ספר קצת על המשפחה שהקמת עם נעמי

"עם השנים ובעבודה מאומצת ביססנו את עצמנו ורכשנו בית בהרצליה הירוקה. נעמי עבדה כעובדת סוציאלית, ובתפקידה האחרון ניהלה מעונות לנשים מוכות בחדרה ובהרצליה. אנו הורים גאים לשלושה ילדים, איל, תמר וענת, וסבים גאים לשמונה נכדים."


יש לך חוש הומור מפותח

"כל אחד אמור לפתח כלים שונים שבאמצעותם הוא צולח קשיים. אני חושב שההומור תמיד היה ויהיה בעבורי אמצעי נהדר. לא הייתי ספורטאי, לא חשבתי שאני יפה אף שיש הטוענים שהייתי נאה, אבל הייתי הכי טוב בבדיחות ובבדיחות עצמיות. אני נהנה מהומור משובח ובעיקר מהומור עצמי, פותר חידות טריוויה ותשבצים ומרבה לקרוא."


ומה אריה מאחל לאריה?

"הרבה נעמי בשארית חיי." 

להצעות המיוחדות שלנו חייגו עכשיו 072-3975000 או כתבו לנו:

בית יוליאנה - דיור מוגן איכותי לגיל השלישי

(מלכ"ר, בית הורים עולי הולנד חל~צ)

כתובתנו: רחוב דוד רזיאל 22, הרצליה

טלפון: 072-3975000