במשך שנים ארוכות התרוצצתי בין בתי המשפט, מרמת הגולן וצפת ועד לבאר שבע ואילת, הייתי כל כולי בעולם המשפט, בעיקר בתחום דיני המשפחה, שהיה קרוב לליבי.
אהבתי את העבודה, את האתגר האינטלקטואלי שבה, את המפגש עם אנשים בצמתים המכריעים של חייהם. מעולם לא התעייפתי מהמשפט עצמו וגם לא מהניסיון לעשות צדק ולפתור לסכסוכים מורכבים, אבל דווקא בבית החיים היו מתישים יותר: הניקיונות הבלתי פוסקים, המרוץ אחר קניות, הקילוף, החיתוך והבישול – כל אלה רוקנו אותי. לכן, כשהתבגרתי, הבנתי שאני רוצה חיים שלווים יותר, נזכרתי באימי המנוחה שחיה שבע וחצי שנים טובות ומכובדות ב"בית יוליאנה".
לפני כשלוש שנים החלטתי לעשות את הצעד ועברתי לגור כאן בעצמי. מאז, בכל בוקר, אני מברכת על הבחירה הזו. לא רק בימי משבר, במגפה או במלחמה, אלא גם בימים שקטים יותר. השלווה כאן היא מתנה. הדירה שלי תמיד נקייה, ותמיד אמצא עזרה, אם אצטרך, בתליית תמונה, בהחלפת וילון או מישהו לשוחח איתו.
יש כאן חמש ארוחות ביום (אני משתדלת להימנע מכמה מהן...), אבל מהקפה והעוגה שמגישים פעמיים ביום לעולם לא אתנזר. בערבים יש הרצאות, קונצרטים או שירה בציבור, והחברה כאן תמיד נעימה. התמזל מזלי, והדיירים בחרו בי לפני כשנתיים ליו"ר ועד הדיירים, כך ניתנה לי האפשרות להשקיע ממרצי כדי לשפר את זכויות הדיירים ורווחתם.
אני עדין מקווה לימים טובים יותר בארצנו, אבל בינתיים, כאן, ב"יוליאנה", מצאתי בית.