ברלין, לונדון, ישראל - המסע של קלמן אורן

קלמן אורן נולד בברלין בשנת 1932 למשפחה יהודית, בעידן שעננה שחורה כיסתה את אירופה. בילדותו חווה את ליל הבדולח, את הבריחה מברלין ללונדון ואת תקופת הבליץ, שאילצה אותו להיפרד ממשפחתו. כשהיה בן עשרים ושש עלה לישראל, כשלו תעודת מהנדס וניסיון בתחום. את מרים הוא הכיר בירושלים, ויחד הם הקימו משפחה גדולה ומאושרת, אך גם חוו אובדן גדול ושבר. את מסעו השזור באירועי המאה העשרים הוא מספר בחוש הומור משובח, שהיה לו לעוגן.

קלמן זוכר את גרמניה מעיניים של ילד." הייתי מאוכזב כשחבריי הגרמנים הפסיקו לשחק איתי, הכי כאב לי שלא הירשו לי ללבוש את מדי הנוער ההיטלראי," הוא מספר בחיוך עגום.

ההכרה שרוחות רעות מנשבות בגרמניה התרחשה באחד מימי השבוע, כששוטרים דפקו על דלת דירתם וחיפשו את אביו. האב שעודכן מבעוד מועד לא שהה בדירה, ולכן אחר זמן מה השוטרים עזבו, אך דרשו שהאב יתייצב בתחנת המשטרה במהלך היום.

כשאביו של קלמן חזר הביתה אחר הצוהריים עם חבר, שגם הוא נדרש להתייצב במשטרה, התעורר ויכוח. אימו של קלמן התנגדה בנחרצות שבעלה יתייצב במשטרה, ובדיעבד צדקה, שכן עקבותיו של החבר שהחליט למלא אחר ההוראות נעלמו.

את ליל הבדולח הוא זוכר בעיקר כרעש עצום של פיצוצים. "הבית שלנו ניצל, אך בית הספר שלי ניזוק, וכילד שמחתי שלא אצטרך ללכת לבית הספר, ללימודים." הוריו, לעומת זאת, הבינו היטב שעליהם לברוח מגרמניה – משימה שהייתה כמעט בלתי אפשרית ליהודי ברלין וליהודי פולין שהיגרו אליה. אחרי אין ספור ניסיונות וסירובים רבים מקונסולים שונים הצליח האב להשיג ויזה לאנגליה, "לביקור אצל קרובי משפחה. "

"סקפטיים ומלאי חששות מהעתיד עלינו על האונייה שהפליגה ללונדון. באותו עת אונייה אחרת, שנקראה 'סנט לואיס', שבה לגרמניה לאחר שלא אפשרו ליהודים שעל סיפונה, שקיבלו ויזות ואשרות כניסה, להיכנס לקובה. האונייה הפליגה מנמל לנמל וממדינה למדינה, אך לא הסכימו לקבלם.

להפתעתי היה דייל ידידותי באונייה שלא הפסיק להרעיף עליי מתנות. הוא ביקר תכופות בתא ששוכנו, וכל הזמן שאל לשלומנו. רק כשעגנו הבנו שהוא החביא בתא כסף שהבריח מגרמניה, וכך למעשה שמר על אוצרו."

כשהמשפחה הגיעה ללונדון היא התגוררה בחדר של קרובת משפחה שנטשה את לונדון. אביו, שהפרווה הייתה תחום עיסוקו, נאלץ לעבוד ללא רישיון ולספק מעילי פרווה למלחים שהפליגו מאנגליה צפונה. במהלך המלחמה היה גל של הפצצות אוויריות של גרמניה הנאצית על בריטניה. לונדון סבלה מאוד מההפצצות הכבדות, וכדי להגן על הילדים ממשלת בריטניה ארגנה פינוי המוני של ילדים לאזורים הכפריים.

ספר על ימי הבליץ

"הכיתה שלי נשלחה לוויילס. אני זוכר בכי מחריש אוזניים של ילדים שנפרדו מהוריהם בתחנת הרכבת. כשהגענו לוויילס הכניסו את כל הילדים לכנסייה, הדבר דמה למכירת עבדים. הנציגים מהכפרים באו עם רשימות: אחד רוצה בת והאחר בן, אחד מעוניין בילד קטן, ואילו אחר דווקא בגדול, אבל איש לא רצה בילד יהודי גרמני, ולכן נשארתי אחרון באולם. בסוף אחת המשפחות הסכימה לקבל אותי, אבל 'הרומן' נמשך רק שבועיים. הם לא שמחו בילד המוזר שלא ידע אנגלית, ובהזדמנות הראשונה התפטרו ממני. המשפחה השנייה שנשלחתי אליה הייתה נפלאה, שהיתי אצלם שנה וחצי. כשנרגעו ההפצצות חזרתי להוריי, ללונדון."

לאחר המלחמה קיבל אביו אזרחות ואישור עבודה. המשפחה התבססה ורכשה בית בלונדון. את משפחתו הוא מתאר כמשפחה חמה, אך הוריו שאיבדו רבים מבני משפחתם היו אנשים עצובים. "הם התמקדו בעבודה, ואני הייתי ילד מפתח. בגיל אחת־עשרה הצטרפתי לתנועת הנוער 'בני עקיבא'. בתנועה לימדו ציונות מהי, ולכן היה טבעי שאעלה לישראל."

איבדת שנת לימודים, שתף

"כשהייתי בן שש־עשרה חליתי במחלת ריאות קשה. שכבתי במשך שלושה חודשים בבית החולים בלי שיכולתי לזוז, לדבר או לנשום כראוי. לבסוף שלחו אותי הביתה כי 'היה צריך לתת את המיטה לאנגלי'. לשמחתי, לאחר חודשים רבים, התאוששתי, חזרתי ללימודים וסיימתי אותם בהצטיינות."

מדוע עלית לישראל רק כשמלאו לך עשרים ושש?

"כילד אנגלי ממושמע ציפו ממני לרכוש מקצוע. סיימתי לימודי הנדסה, עבדתי, צברתי ניסיון, ורק כשהרגשתי שאני מהנדס אמיתי החלטתי לממש את הציונות. לאחר שעליתי ארצה הצטרפתי לאולפן כדי לרכוש את השפה. יום אחד הגיע נציג מהסוכנות לבדוק אלו 'מציאות' עלו ארצה. כשהנציג שוחח איתי והבין שאני מהנדס חשמל, הוא הציע לי עבודה במפעל 'אמקור'. לתומי חשבתי שאוכל לממש את ההצעה לאחר שאסיים את האולפן, אבל הוא הבהיר לי שההצעה תקפה לעכשיו. עד היום אני מתרץ את העובדה שהעברית שלי אינה מספיק טובה בכך שלא סיימתי את הלימודים באולפן. לאחר העבודה ב'אמקור' התגייסתי לצבא. עבדתי כמהנדס חשמל בחיל החימוש והייתי יד ימינו של המהנדס הראשי."

איך הכרת את מרים?

"גרתי בירושלים עם שני חברים מול מעונות עולים, שבהם שוכנו עולים מארצות שונות, ביניהם הייתה גם מרים. הכרתי היטב את קבוצת העולים שמרים הייתה חלק מהם, כך שפגשתי אותה במסגרת הקבוצה.

כשנפגשנו ביום שישי גשום וקר במיוחד שמעתי שמרים אמרה כדרך אגב, 'כמה טוב יהיה עכשיו אם נשתה כוס קפה חם.' מכיוון שגרתי קרוב, והיה ברשותי תרמוס, הזמנתי אותה לכוס קפה חם בדירתי, ומאז אנחנו שותים קפה וגם תה ביחד."

למעשה, ייעדו לך כלה אחרת

"דודי התעקש שאגיע יום אחד לתל אביב כדי שיוכל להכיר לי כלה מבית טוב. סירבתי בטענה שאני עסוק מאוד, וכשאסיים את הצבא אתפנה לטובת העניין. לאחר תקופה קצרה הכרתי את מרים, וכשהחלטנו להתחתן שיתפתי אותו. הוא ודודתי התאכזבו שהחלטתי על כך בלי להיוועץ בהם ובלי שפגשו עם הכלה ועמדו על קנקנה. במהלך השיחה הוא שאל אותי לשם משפחתה, וכשאמרתי כהן ראיתי שחלק מהתנגדות למהלך מתרופפת. בהמשך הם ביקשו לראות תמונה, וכשהראיתי להם את תמונתה, תחושת הקלה נסוכה על פניהם. מתברר שמרים הייתה הכלה שהם ייעדו לי."

הקמתם משפחה, שתף

"לאחר שהתחתנו העתקנו את מקום מגורינו לתל אביב ובהמשך עברנו לגור בגבעתיים. מרים שלמדה ניהול משק בית החליטה לאחר שהילדים נולדו להתמקד בגידולם, ואני עבדתי כמהנדס בחברת 'חירות'.

נולדו לנו שלושה ילדים שהסבו לנו נחת ושמחה. הבן הבכור נתן ז"ל למד הנדסה ועבד בתחום, בבניית תשתיות ביהודה ושומרון, דורית ז"ל הייתה ילדה מאוד מוכשרת, היא למדה תכנות מחשבים, ואפרים שיבדל לחיים ארוכים למד ניהול, והיום הוא מנהל ישיבה. שלושתם התחתנו והולידו ילדים.

לפני ארבע שנים איבדנו שניים מילדינו: נתן נפטר מסרטן בלבלב שנה לאחר הגילוי, ודורית נאבקה במחלת הסרטן במשך שלוש שנים. לפני שהספקנו לעכל את מותו של נתן נאלצנו להתמודד גם עם מותה. נותרנו עם חור עמוק בלב, שום דבר לא יכול למלא אותו. עם זאת, אנחנו לומדים לחיות עם הכאב וליהנות מהמשפחה הגדולה, מהנכדים ומהנינים שלנו. אנחנו נעזרים זה בזה ושמחים שיש לנו אפשרות לחלוק את הטוב ואת הרע ביחד, כבר יותר משישים שנה."

מה אתה מאחל לקלמן בעתיד?

"בריאות, שלא אאבד את חוש ההומור שלי, וכשיגיע הסוף, שזה יהיה במכה אחת."

לסיום נותרה סוגיית השם שלך – קלמן? צ'ארלס? קרל? קורטי?

"היו לי לא מעט שמות," קלמן משיב בחיוך. "נולדתי קלנימוס על שם סבי, אבל הגרמנים לא אישרו אותו וקראו לי קרל. ההורים קראו לי קורטי, באנגליה הייתי צ'ארלס. בישראל ניסיתי להיות שאול, אבל בסוף החלטתי על קלמן. תבחרו איזה שם שתרצו, אענה לכולם. "

ומהיכן חוש ההומור?

"בוודאי שלא מההורים שלי, אולי מהאנגלים. אני מקווה לפחות שההומור משובח."