איטה היא אישה יצירתית, אם מסורה לשני בנים ורעיה לגבר תומך ואהוב, שקט ומרגיע. בדרכה הישירה והכנה היא מספרת על ילדותה באמסטרדם, בבית שמעל לחנות ההורים, השכנה שנהייתה לסבתא, תחושת הזרות, ההגירה, האימהות המאתגרת והעבודה שממלאת את הלב, אך גם גובה מחיר.
איטה נולדה באמסטרדם להורים שורדי שואה, אחות לאח ואחות הגדולים ממנה. כשהייתה בת עשרים החליטה החלטה גורלית – לעלות לארץ ולהתחיל בה חיים חדשים, מאז עברו שלושים ושלוש שנים. היא נישאה למשה וגידלה שני בנים: יואב (19), חייל בגל"צ, וישי (16), תלמיד תיכון במגמת אומנות ופילוסופיה. היום היא מתגוררת בכפר סבא, אבל חלק מהלב שלה תמיד בהולנד, עם המשפחה והזיכרונות.
ספרי על ילדותך
"גדלתי בשכונה רב־תרבותית ותוססת. גרנו ברחוב ראשי באמסטרדם, מעל חנות למכשירי חשמל, שהייתה להוריי. אימא ניהלה את העסק ואת המשפחה ביד רמה, ואבא, שבמקצועו היה חשמלאי, שירת במסירות את הלקוחות, נוסף לעבודות החשמל שביצע בבתיהם. אחותי הגדולה, שהייתה מבוגרת ממני בתשע שנים, הייתה במובנים רבים כמו אימא בעבורי כי הוריי עבדו קשה מאוד. דמות מפתח בילדותי הייתה השכנה שלנו, שהייתה כמו סבתא בשבילי. הדירות שלנו היו צמודות, ובימי ראשון, כשהוריי השלימו שעות שינה, ביליתי זמן איכות בדירתה. היא כיבדה אותי עם עוגיות קינמון ותה, ויחד הקשבנו לתוכנית רדיו קבועה, שנקראה בשם "ציפורים מוקדמות". היא הייתה חלק משמעותי מהלב ומהחיים שלי."
ספרי לי על הבית שגדלת בו
"הבית שלנו היה בית חם ואוהב, השכנים והחברים באו לבקר בספונטניות, והוא היה פתוח לאורחים, דבר שאינו אופייני לתרבות ההולנדית. מעולם לא הרגשתי חיבור לעם ההולנדי או לתרבותו, אבל לאמסטרדם היה קסם משלה, ותמיד תהיה פינה חמה בלב לעיר הולדתי. מילדותי הרגשתי שאני חיה בין שני עולמות, בין הקהילה היהודית הקטנה, שבה כולם מכירים זה את זה, ובין העולם החיצוני, השונה מאוד, שבו הייתי 'היהודייה'. הסיפור האישי של משפחתי בזמן השואה הטביע את חותמו על זהותי, ועד היום איני מצליחה להבין מדוע הוריי בחרו להישאר במדינה שכל כך אכזבה אותם, גם בתקופת השואה וגם אחרי המלחמה. מגיל צעיר אמרתי שאחיה בארץ ישראל, היכן שיש שמש ושוקו בשקית."
עלית לישראל כשהייתי בת עשרים. כיצד התמודדת?
"העלייה לישראל עברה בקלות יחסית. הסוכנות היהודית שבהולנד דאגה לכל האישורים הנדרשים, כך שלא הייתי צריכה לעסוק בכל הבירוקרטיה. בישראל היו לי כמה דודות, אחת מהן לקחה על עצמה את התפקיד המחייב של מלווה צמודה. עם זאת, התקשיתי להסתגל לאקלים ולמזון, שהיה שונה ממה שהורגלתי. בשנה הראשונה חטפתי כל וירוס אפשרי, אך לא נתתי לזוטות להסיט אותי ממטרתי העיקרית, להיות חלק מהחברה הישראלית. הייתי מוקפת באנשים טובים ותומכים, כך שלמרות המרחק מהבית לא חשתי בדידות."
ואז הגיע משה, כיצד נפגשתם?
"עד שהכרתי את משה חבריי ובני משפחתי היו עסוקים בלמצוא לי בן זוג לחיים, אך השידוכים השונים לא צלחו. חונכתי על ערכים של שוויון בין המינים, והגברים הישראלים היו לטעמי מאצ'ואיסטיים. כשמלאו לי שלושים הייתי עדיין רווקה, התגוררתי ברמת גן, פיתחתי קריירה והייתי סקפטית באשר למציאת בן זוג לחיים, אבל אז, כנגד כל הסיכויים, הכרתי את משה באתר היכרויות. לפגישה הראשונה הגעתי בלי ציפיות, אבל די מהר הבנתי שהוא גבר שונה מכל הגברים שהכרתי עד כה. הוא איש עם לב זהב, ישר ונטול אגו, בן זוג ואבא נהדר ו'המבוגר האחראי' בבית."
שתפי אותנו בהורות שלך
"יואב, בני הבכור, היה התינוק הכי יפה והכי חמוד שראיתי מימיי (ואני כמובן אובייקטיבית לחלוטין). בגיל חצי שנה הבחנו ברגרסיה בהתפתחות נוסף לפרכוסים שחווה, והוא אובחן כחולה ב״תסמונת ווסט״. הנוירולוג ייעץ לנו לבחור בטיפול תרופתי מורכב ומסכן חיים, ומאחר שלא היו לנו אפשרויות אחרות הסכמנו. בזמן המחלה והטיפול האינטנסיבי הפסקתי לעבוד כדי לטפל ביואב. בזכות הצוות הרפואי המקצועי והמסור של מחלקת הילדים שבבית חולים מאיר, הגישה האופטימית שאימצנו והאהבה הרבה יואב החלים מהמחלה, וביום הולדתו הראשון חגגנו לא רק יום הולדת, אלא גם את ההחלמה שלו, אבל ההתפתחות שלו הייתה שונה מבני גילו. בהתחלה נאמר לנו שישנו פער בהתפתחות בשל המחלה, אך לא האמנתי שזהו רק פער התפתחותי.
כשנולד ישי, בני הצעיר, מייד הבחנתי בהבדלים. בגיל חמש וחצי יואב אובחן כאוטיסט בתפקוד גבוה. לא הבנו אז את משמעות המילה ומה היא טומנת בחובה. יואב היה ילד יצירתי, מוזיקלי, רגיש, מצחיק וסקרן. האבחון עזר לנו לקבל כלים, ובעזרתם יכולנו להתמודד, ותוך כדי למדנו על אוטיזם והבנו שהספקטרום הרחב, כך שכל אוטיסט הוא שונה. לגדל ילד זה מאתגר, ולגדל ילד עם צרכים מיוחדים זה מאתגר במיוחד. במשך השנים ידענו עליות וירידות. לצערי, יש מחסור בידע, חוסר הבנה וסטיגמות באשר למושג אוטיזם. לא מדובר בפיגור שכלי, ואני מתקשה גם לקרוא לכך לקות. פעמים רבות יש לאוטיסט יתרונות שאין לאדם 'נורמטיבי'. אני מתעקשת שזו שונות, דבר שונה ממה שהוגדר כנורמה. הגישה שלנו ושל יואב תמיד הייתה להיות שווה בין שווים, ולכן יואב סיים תיכון, התגייס לצה״ל, והיום הוא משרת בגל"צ. הוא התגייס במסלול המיועד לנערים אוטיסטים, בפרויקט שנקרא ״תתקדמו״, שייסד קצין ששמו אודי הלר, שנמצא על הרצף. הוא הבין שיש לאוטיסטים מה לתרום לצבא כל עוד המיון נעשה במקצועיות. ברור לי שלא יהיה קל ליואב במסלול החיים, יהיו לו אתגרים משמעותיים, אך מילדות החלטנו לכוון אותו להיות עצמאי, להשתלב, להיות שווה בין שווים ולמצוא משמעות. אם לא ניתֵן ליואב לפרוש כנפיים ולהתנסות, לא נעזור לו להתקדם.
ישי, שמוגדר 'נורמטיבי', מיוחד כמו יואב, רק במובנים אחרים. הוא דומה לי באופיו, ויש לנו תחומי עניין משותפים, כמו אומנות ויצירה, האהבה שלנו לחתולים ולאוכל טוב. משמעות ההגדרה 'אח של אוטיסט' כרוכה אף היא בקשיים, שנובעים מהחיים בצילו של אח שנמצא במרכז. מעולם לא התכוונו להתייחס לבנים באופן שונה, אולם הנסיבות הכתיבו זאת, היינו עסוקים יותר בצרכים שלו. לצערי, הבנו עד כמה קשה לישי כשהוא הגיע למצב רגשי מורכב."
מהדפוס לדיור מוגן - שינוי בלתי צפוי
"למדתי הנדסת דפוס ותהליכי ייצור בתחום הגרפיקה, ועבדתי בתחום במשך עשרים וחמש שנים.
זו עבודה מעניינת ודינמית, אך גם תובענית, במיוחד כשהעבודה מתנהלת מול בתי דפוס שמדפיסים עיתונים או בתי דפוס בחו"ל, ששעות העבודה בהם שונות. כשהילדים נולדו סדר העדיפויות שלי השתנה ועזבתי את התחום. כשיואב השתלב במסגרות רגילות שעות העבודה שלי הצטמצמו כי הייתי חייבת להיות נוכחת כשחזר הביתה, להכיל אותו ולסייע לו. לכן, עבדתי כפדיקוריסטית וכרפלקסולוגית, תחומים שלמדתי בעבר, וכן כאומנית זכוכית. כשיואב בגר חזרתי לעבוד במשרה מלאה בתחום הגרפיקה והדפוס, אך התחום כבר לא עניין ואתגר אותי. יום אחד, בשנת 2019, הגיעה הצעה מבית יוליאנה, זו הייתה הצעה תמוהה בעיניי כי לא הכרתי את התחום ולא היה ניסיון. החלטתי לבוא לפגישה, לשמוע ולהכיר, ומאז לא עזבתי. בית יוליאנה הוא כמו בית שני בעבורי. אני מחוברת לדיירים, לסיפור חייהם, ושמחה שיש משמעות רבה בעשייה שלי, אך לא תמיד הכול קל.
חלק משמעותי בתפקיד שאני ממלאת הוא מענה לתלונות. שביעות הרצון ממגוון השירותים שהבית מספק לדיירים היא המהות בעיניי, ותלונות הן כלי חיוני, שכן באמצעותן אפשר להשתפר. עם זאת, ישנם דיירים שמתלוננים על כל דבר ובכל תחום, וזה בהחלט מתסכל. הקרבה לדיירים ולבני משפחותיהם נוגעת בנימי נשמתי. אני איתם ברגעי שמחה וגם בכאב, ולצערי, ישנן גם פרידות מאנשים שנכנסו עמוק לליבי. אני שואבת כוח מהמפגשים עם הדיירים, מניסיון החיים שלהם ומלאת סיפוק כשאני שם בעבורם, אבל כאדם טוטאלי אני מתקשה לעיתים לאזן בין העבודה לחיי המשפחה."
ומה עם המרחק מהמשפחה שנשארה בהולנד?
"המרחק מהמשפחה בהולנד לא היה קל בעבורי, במיוחד כשהוריי הזדקנו. ביקרנו אותם בכל הזדמנות, אבל זה לא כמו להיות נוכח וזמין. כשאבא שלי היה על ערש דווי נסעתי לשם וסעדתי אותו, הייתי על הקו, אבל לא הצלחתי להגיע בזמן לרגעיו האחרונים. זה המחיר ששילמתי על כך שחיי מתקיימים במקום אחד והמשפחה שלי במקום אחר. אימא שלי גרה לבד, היא עצמאית מאוד, אבל ברור לי שזה לא לנצח. לצערי, לא אוכל להיות בשבילה כפי שהייתי רוצה, וכנראה כפי שהיא תצטרך בעתיד. רוב הנטל נופל על אחותי, ולא נוח לי עם זה."
מה ממלא אותך מלבד העבודה?
"אני שואבת אנרגייה מהמשפחה, מחברות ומיצירה וגם מהומור ומצחוק בריא. פגישה אחת עם החברות שלי שווה יותר מכל טיפול".
מה את מאחלת לדיירי בית יוליאנה?
"אני מאחלת שנפתח ביחד שנה של בריאות, אהבה ושלווה ונמשיך להיות מוקפים באנשים טובים. אני מאחלת זאת גם לכל הקולגות ואנשי הצוות שעובדים איתי. הלוואי שנדע ימים טובים יותר. מי ייתן ויבואו ימים של פיוס ושלום עלינו ועל כל עם ישראל!"